כריתת רגל – מתי חייבים?

בבית חולים גדול בישראל מתבצעות כ 100 כריתות של רגלים בשנה. חלק מהקטיעות מתבצעות דרך השוק מתחת לברך וחלק דרך הירך מעל הברך. במרבית המקרים הקטיעות מתבצעות במטופלים מעל גיל 70 עם סוכרת ומחלת עורקים ברגלים וחוסר אספקת דם לכפות הרגלים.

הסיבה לקטיעה היא בדרך כלל נמק (רקמה שהתאים בה מתו) שמופיע באזור האצבעות או בעקב שמלווה בזיהום. מצב זה עלול לגרום לזיהום חמור בגוף כולו שמקורו בכף הרגל הפגועה, זיהום שעלול לגרום לקריסת מערכות ולמוות.

במקרים הקשים ביותר  הדרך היחידה להצלה ממוות היא קטיעה דחופה של הרגל. במקרים קשים אחרים של נמק וזיהום ניתן לנסות לטפל באנטיביוטיקה וניקוז מוגלה והטרייה (ניקוי) של רקמות מתות ואם המצב מתייצב והזיהום יורד ניתן לנסות לפתוח את כלי דם הסתומים בצנתור או ניתוח מעקפים ובכך לאפשר ריפוי בהמשך. אם ניסיונות אלו נכשלים והזיהום מתמיד יש לשקול כריתת הרגל.

מצב אחר שמביא לכריתה הוא נמק נרחב של אזור העקב או אמצע כף הרגל ואובדן רקמה ניכר באופן שהופך את כף הרגל ללא תפקודית לאחר הסרת הרקמה שמתה.

לאחר כריתת הרגל ניתן לעבור תהליך שיקום על ידי  התאמת  תותבת ולימוד הליכה. הסיכוי להצלחה גבוה באופן ניכר אם בוצעה קטיעה מתחת לברך לעומת קטיעה מעל הברך.

התנאים לקבלת תותבת כוללים מצב קוגניטיבי תקין (מטופל שאינו מבולבל), רגל שנייה חזקה ומתפקדת, פלג גוף עליון חזק מספיק וגדם במצב תקין. למרבה הצער מרבית הקטועים הם אנשים מבוגרים, חולים מאוד (מחלת לב, דיאליזה, לאחר שבץ מוחי וכו') וחלשים שאינם עומדים בקריטריונים הנ"ל.